האיש שלימד אותנו תפילה...

זה זמן טוב להאיר זווית פחות ידועה במשנתו של הרואה הגדול – תפילה!
תפילה היא תחום כאוב במיוחד לאדם מאמין במאה ה21.

מצד אחד, זוהי פעולה רוחנית עמה אנו נפגשים כמותית יותר מאשר כל פעולה רוחנית אחרת. גבר יהודי מקדיש נתח אדיר מזמנו לתפילה: בממוצע כ90 דקות ביום (שחרית, מנחה וערבית, פלוס ברכות, פלוס שבתות וחגים שמעלים את הממוצע) כפול 365 ימים בשנה, כפול 90 שנה; סך הכל 2,956,500 דקות שהן 49,275 שעות מחיינו מוקדשות לתפילות.

מצד שני – וכאן מגיע הכאב – עם יד אל הלב, אנו מודעים לכך שרובן של תפילותינו הן ללא כוונה. בעת בה אדם מוצא עצמו מתפלל יום אחר יום ללא כוונה, הוא מפתח סוג של אדישות ביחס אליה; אנו לא באמת מאמינים שהתפילה משפיעה במציאות.
ישבתי לפני מספר שנים בגן משחקים, ולידי התיישבו זוג הורים דתיים עם בתם בת החמש, כמדומני. הילדה שאלה אותם 'האם ניסע לסבתא מחר?' וההורים ענו: 'בעזרת ה''; הילדה, באינסטינקט של ילדות שכבר שמעו מהוריהן את צמד המילים הזה; התריסה בטרוניה: 'לא! לא בעזרת ה'! באמת אנו ניסע?'. גם היא קלטה שהמבוגרים אומרים 'בעזרת ה'' הם מתכוונים שכנראה שזה כבר לא יקרה...

הרב קוק, בספרו "אורות התפילה" (בעריכת הרב משה צבי נריה זצ"ל) מבאר כי הסיבה המרכזית לחוסר ריכוז בתפילה, היא הערפול כיצד היא פועלת.

ההבנה הפשטנית ביחס לתפילה גורסת שזוהי דרך מתוחכמת לשכנע את אלוהים שיענה לגחמותינו. תפילה מעין זו נמאסת בשלב מסוים, לא רק מצד הסתירה הלוגית ביחס לאלוהים הזקוק להתחנפות, אלא מפני הקטנוניות ואינטרסנטיות שעומדת ביסודה.
המילה תפילה, מסביר הרב, היא מהשורש פ.ל.ל – שמשמעותו פה ממלל – הוצאת מילים בפה. כאשר מוציאים מילים בפה (ומכוונים בהן) מתרחש תהליך מופלא. לכל אחד ואחת מאתנו ישנם רצונות, מחשבות, תקוות, וחלומות; אולם כל אלה מצויים עמוק עמוק בליבנו. בעת בה אנו מבטאים בהגייה ברורה את שאיפותינו הפנימיות – אנו מזדהים עימן באופן חד ובהיר יותר. הרצון להירפא, כדוגמה, הוא רצון עמום; אולם כאשר אמרנו את המילים 'רפאנו ה' ונרפא' – החלום שהעולם יהיה טוב יותר מבחינה רפואית הופך למשמעותי; הוא כעת חלק מחיינו. אני מעוניין יותר ברפואה בעולם; במילים אחרות, התפילה איננה משנה את הבורא אלא משנה אותנו!

יתרה מזאת, התפילה לא רק מחזקת ומעצימה את הרצון שלנו אלא מעדנת אותו. לפני התפילה רצינו להיות בריאים כי פשוט כאב לנו, אולם לאחר שאמרנו והתכוונו במילים 'רפאנו ה' ונרפא כי תהילתנו אתה', הרמנו את עצמנו למצב בו אנו מעוניינים להבריא כדי שתהילת ה' תופיע בעולם.

אנו לא תמימים! ברור שבשלב ראשון לא באמת מעניינת אותנו תהילת ה'. אבל, על משקל מאמרו של ספר החינוך 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות' – ניתן אף לומר: 'אחרי הדיבורים נמשכים הלבבות' – במשך שנים בהן אנו מבטאים, ולו גם באופן מלאכותי ומאולץ בשלב ראשון, שאיפות וחלומות לדברים אציליים – אט אט הופכים הם להיות חלק מחיינו.

האדם שלפני התפילה והאדם שלאחר התפילה איננו אותו אדם. ומכיוון שהוא השתנה – המציאות יכולה להשתנות. לפני התפילה לא היה 'כלי' להכלת הטוב האלוהי; בתפילה פתחנו את עצמנו – ואת המציאות כולה הקשורה אלינו בקשר אורגאני – לשפע ברכתו של הבורא.
חשוב מאד לא להתבלבל – אנו לא מתפללים אל עצמנו! התפילה אינה סוג של אוטו-סוגסטיה (שכנוע עצמי) או מדיטציה. אנו פונים לבורא, לגודל האלוהי שמעלינו, לאבינו שבשמים; אולם הפנייה אליו איננה כדי לשנות אותו אלא כדי לפתוח את עצמנו אליו.
התפילה היא מסע שינוי אדיר שעובר על המתפלל ומתוך כך מסע אדיר של שינוי המציאות. כל תפילה היא הבזק של רצון טוב, וכל רצון טוב קשור לרצונות טובים אחרים – של אנשים שמסביבנו, של צמחים, בעלי החיים ואפילו של הדומם – וכל אלה הולכים ומתעלים בתגובת שרשרת, ומתחברים יותר ויותר לטוב האינסופי - א-לוהים!

לתפיסת התפילה כשינוי אישיותי ישנן נגזרות רבות, שנתעכב רק על שתיים בהן:
א.הבנת המילים –
המחשבה המוטעית שתפילה היא ניסיון התחנפות ושכנוע של אלוהים, יכולה גם לרפות מוטיבציה מלכוון במילות התפילה. לכאורה אם המטרה היא שהבורא 'ירגיש טוב', הרי אין חשיבות גדולה להבנה – ומתוך כך גם לכוונה – של המילים אותן אנו ממללים. אלוהים קיבל את 'מנת השבחים' שלו; אמרנו את מילות הקסם; וכעת התפילה אמורה לפעול, לא כך?
התשובה היא לא!
מטרת התפילה היא לפתוח אותנו לשפע האלוהי! פתיחות זו יכולה להתממש רק באמצעות שינוי אותו אנו עוברים; מכיוון שכך, הבנת המילים היא קריטית ליכולתנו לכוון בהן – ומתוך כך להשתנות מהן. לא ניתן להכחיש כי גם לתפילה ללא הבנה יש ערך מסוים, ולו מצד שאדם הקדיש מזמנו להתפלל, היינו הביע נכונות לשינוי כלשהו; אולם אין להשוות זאת לתפילה בעלת תוכן ומשמעות.
בזמן התפילה עצמה יש להתרכז רגשית (ולכן קבעו חכמים ש'עיון תפילה אסור'), אולם לפני התפילה ראוי להעמיק בפירוש המזמורים; עולם שלם בפני עצמו. בזמן התפילה עצמה נסתפק בהבנת פשט הכתוב. ישנם סידורים שבשולי הדף מודפסים ביאורי-מילים וכדאי להשתמש בהם.

ב. תפילות אינן נענות במיידי
זוהי אולי הנגזרת החשובה ביותר, ולכן גם המטרידה ביותר. בתחילת הפרק ציינו את התופעה שרבים אינם מאמינים בכוחה של התפילה מן הסיבה שהאפקט שלה לא ניכר במציאות.
למרות שבעולם הדתי נוטים מאד להדגיש סיפורי מופתים בהם התפילה פתרה בעיות כאן ועכשיו, עמוק בלב אנו יודעים שאין זה תמיד כך. ליתר דיוק, אם נהיה כנים, נבחין שתשעים אחוז מתפילותינו אינן נענות במיידי – החל מהתפילה לאלוהים ש'אמא תביא לי עוד אחות קטנה'; המשך בתחינה שמגפת הקורונה תעלם מחיינו תיכף ומייד; וכלה בעצרת-זעקה לשובם בשלום של שלשה נערים שנחטפו מביתם – שהסתיימה בפחי נפש.

מטרת התפילה אינה רק כדי למלא את בקשותינו, אלא בעיקר כדי לרומם את רצוננו! למען האמת, החיסרון או הכאב שאנו חווים הוא הזרז לגרום לנו להתפלל; זהו ההכרח שלא להתקבע במצב הקיים, אלא לשאוף למצב שלם יותר. מכאן אף מובן שהתפילה איננה חייבת להיענות בעולם הזה דווקא עכשיו! בוודאי שבסופו של דבר בקשותינו יענו בחשבון הנצח, אולם כבר כעת, ברגע שהתרוממנו בתפילה - התפילה כבר השיגה את שלה והוגדרה כהצלחה.

במשך דורות יהודים התפלל על שיבה לארץ ישראל –'ותחזינה ענינו בשובך לציון ברחמים', הם לא שבו לציון. האם תפילתם הייתה לשווא? חלילה! כל תפילה כזו בנתה עוד 'שיבת ציון' קטנה בליבם של המתפללים; ועל גבי כל התפילות הללו – צאצאיהם אכן שבו לציון לאחר אלפיים שנה.

בעת בה מיליוני אנשים בעולם מתפללים שמגפת הקורונה תסתלק – מיליוני לבבות פועמים ברצון שעולמנו יהיה טוב יותר – בכך פעלה התפילה פעולה אדירה שתיחקק לנצח; והקורונה? היא תסתלק בסופו של דבר, בעת שיעלה הרצון מאת הבורא...

המצוקה בדבר תפילות שאינן נענות במיידי גרמה במשך השנים לשלל תשובות שאדם דתי עונה לעצמו, החל בשכנוע ש'לא התפללנו מספיק חזק', וכלה בתשובה הדרמטית ש'אלוהים לא עובד אצלנו' או בגרסה מעודנת יותר – 'לאבא גם מותר להגיד לא'. יש אמת מסוימת בתשובות הללו, אולם הן עלולות להותיר את האדם בתחושה שאלוהים הוא אל עריץ וגחמתי; ניתן איכשהוא לעכל אבא שלעיתים אומר לא, אולם אבא שכמעט תמיד אומר לא – זהו כבר בחזקת הורה מתעלל...

ההבנה של הרב קוק שאירה טעם אחר בפה: כל תפילה נענית! "אין תפילה ששבה ריקם" כדברי חז"ל. כל תפילה משנה זווית מסוימת בנפשנו, ומתוך כך מכה גלים במציאות. ההיענות המרכזית של התפילה – השינוי הרצוני והאישיותי – נענית כאן ועכשיו (גם אם איננו חשים זאת ברגשותינו). את התוצאה הפיסית לעומת זאת נחזה לעיתים רק בחשבון הנצח, אולם כבר כעת אנחנו בתפילה נעשינו טובים יותר, העולם נהיה טוב יותר; וזה העיקר!

אבא תמיד אומר כן!
תתפללו ותראו.